תקנות סד"א החדשות: בימ"ש לעשירים בלבד?

תקנה 53, המחייבת לכאורה פסיקת הוצאות בגין כל בקשה ובקשה במהלך ההליך המשפטי, עלולה לפגוע בעקרון השוויון ולהקשות במיוחד על תובעים ממעמד סוציו-אקונומי נמוך - אשר לא יוכלו לקבל על עצמם את הסיכון של תשלום ההוצאות ועל כן עלולים להימנע מלהגיש בקשות מוצדקות. עו"ד ומגשר אלי צחייק במאמר מיוחד קורא לביטול התקנה, ומבהיר מדוע קרן ג'סטיס יכולה להוות פתרון ראוי למצב הנוכחי

עו"ד ומגשר אלי צחייק

פגיעה בעקרון השוויון. עו"ד ומגשר אלי צחייק

נדמה כי עורכי הדין נתפסים לאחרונה בעיני מערכת בתי המשפט, ולפיכך אולי גם בעיני הציבור, כגילדה בכיינית ואנוכית שמבכה את הרפורמה בתקנות סדר הדין האזרחי מטעמים אנוכיים גרידא של נוחות ורווח כספי – ולא היא!

ברצוני להאיר הפעם בזרקור על תקנה 53, הקובעת בהאי לישנא:

״בתום הדיון בכל בקשה יפסוק בית המשפט את הוצאות הבקשה ועל מי הן חלות, בלא קשר לתוצאות ההליך העיקרי, זולת אם מצא שקיימים טעמים מיוחדים שלא לחייב בהוצאות כאמור״.

כפועל יוצא, השופטים מבינים – לדעתי באופן לא נכון – שהם מחויבים (!) (שוחחתי עם כמה מהם) לפסוק הוצאות בגין כל בקשה ובקשה.

אתן דוגמא פשוטה שתמחיש את הבעייתיות:

בתביעה על פי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, עותר התובע למינוי מומחה מטעם בית המשפט (כמתחייב בחוק). הבקשה נדחית, או מתקבלת בהחלטה לקונית על גבי ״מדבקה״ – ובסוף ההחלטה נפסקות הוצאות.